רגע לפני עוד הייתי בטוחה ועיקשת שאני לא רוצה במסע הזה.
היה לי קשה מאוד. מצד אחד נורא רציתי ומצד שני לא יכולתי לתת את זה לעצמי, לא יכולתי לשחרר.

באותם זמנים הייתי בעיצומו של משבר ה"מדד" (מונח סופי). כוחות הסירוס פעלו נגדי וכבר כמעט שהורדתי את עצמי מהבמה. הרגשתי חסרת אונים מול ה"מדד" – המידה, המרחק, הפער בין מה שאני יודעת לבין מה שאני מיישמת. המרחק בין הרעיונות היצירתיים שלי מול יכולת הגוף והטכניקה, הפער בין מה שאני מרגישה לבין מה שרואים או מה שאני מצליחה להעביר. סבלתי, וייסרתי את עצמי.

הלכתי לשאול את המורה שלי, איך פותרים את הייסורים? התשובה שלו התנגנה בשיר ששמעתי בשנתיים האחרונות: "היו אחד עם עצמכם".

"היי אחת עם עצמך" אמר לי. ההיפרדות מעצמי, הסביר, מתרחשת ברגע בו נפרדת ה"אני" הנוכחת מה"אני" המבקרת את הנוכחת. כך על הבמה אני נפרדת מעצמי. הוא אמר לי בפשטות וותרי על צמצום הפער, קבלי את מי שאת באהבה וללא אינטרסים. מורתי קוראת לזה "להשלים עם השלם".

כך הבנתי שאני מבקשת להתבגר, לקחת אחריות על עצמי, אחריות מלאה.

"הנני" - זה מה שאני.

בבת אחת – אמרתי "כן".

הסכמתי להצהיר: "אני מרפא, אני מטפלת".

כך התחלתי את קורס המטפלים של שי אור בסוף מאי 2007.

אני המקור שממנו נובעים כל הדברים בחיי. אני מוכנה לקחת אחריות על העצמי שלי וזה כולל גם את המדד – לוקחת אחריות על הפער בתוכי. זה אומר שאני עולה לבמה גם אם אין קהל, כי זה משמח אותי, מפנה את המקום של החשיבות העצמית, משחררת את המקום של יש לי מה לתת, יש לי מה להראות וגם את ה "אני רוצה להראות להם ורוצה להראות" (שיראו אותי).

 

אני מטפלת, ומלווה אנשים בתהליכי שינוי וצמיחה בחייהם.

הטיפול נעשה באמצעות שיחה במפגש אישי, אחד על אחד.

הגישה הטיפולית לפיה אני עובדת מתייחסת למטופל כאדם בוגר (מבוגר) עצמאי ואחראי לחייו שזקוק לעזרה בתוך קושי בחייו. לרוב לעומקו מדובר בבקשת ילדות שלא קיבלה מקום ולא נענתה. הרעיון הוא לאפשר הצפה והכלה של הקושי, ואף שהייה בו עד למצב בו אפשר לרקד בתוך הקושי.

הטיפול מחבר את המטופל לכוחות הריפוי של עצמו. חיבור למבוגר שמוביל את החיים ביצירתיות, בדיוק, בהנאה ובחזון.

לי כמטפלת ניתנת הזכות להיות, ולהיות-ביחד בתוך הקושי ובדרך לשינוי המתבקש.